גישה מונטסורית

 שיטת מונטסורי

שיטת מונטסורי - גישה חינוכית לילדים המבוססת על מחקריה וניסיונה של הרופאה והמחנכת האיטלקית מריה מונטסורי (1870–1952). השיטה גובשה על בסיס תצפיות שערכה על ילדים שלהם ניתנה סביבת למידה חופשית, דבר שהוביל בשנת 1907 למסקנתה כי גילתה את "טבעו האמיתי של הילד". מונטסורי יצרה על יסוד תצפיותיה סביבת למידה הבנויה מחומרים שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות. השיטה נועדה לאפשר לילדים להביא לידי ביטוי את אופן קיומם הטבעי, לשמור ולתמוך באופן קיום זה.

ביישום השיטה, על המורה לראות בילד כמי שטבעו הפנימי ינחה אותו להתפתחות מושלמת. תפקיד המורה כצופה כולל לעיתים אינטראקציות ניסיוניות עם הילדים, המכונות בדרך כלל "שיעורים", זאת כדי לפתור בעיות התנהגות וכדי להדגים כיצד יש להשתמש בכלי הלימוד העצמי הנמצאים בסביבת הלימוד לשימושו החופשי של הילד.

ילדים שלמדו בשיטת מונטסורי הגיעו להישגים גבוהים מהממוצע.


עקרונות השיטה:
שיטת מונטסורי דוגלת בצמצום פעילות קולקטיבית ומתרכזת בפעילות אינדיבידואלית, על ידי טיפול פדגוגי מתאים. בשיטה זו עובדים עם כל ילד בנפרד, ומתאימים לו את דרכי ההוראה והאמצעים הנחוצים לו. על המורה לצפות בילד כדי לגלות במה הוא מתעניין ומה מעסיק אותו, וכך להתאים לו את הסביבה החינוכית. השיטה מקנה לתלמיד יכולת עצמית, ובכך כל ילד משמש מעין מרכז עצמי ללמידה.

בנוסף, השיטה מעניקה לילד חופש שמאפשר לו לסגל משמעת פנימית, להתפתח ולגדול, ומדרבנת אותו לשאוף בהתמדה למטרות שהציב לעצמו במסגרת של זמן קבוע.

התלמיד אמור לסיים בזמן קצר יותר מקצועות קלים יותר, ומתמסר למקצועות בהם קיים קושי כלשהו.