​

מה אנחנו מונעים מילדינו אם אנו עושים הכל במקומם?

כשאנחנו לא מאפשרים לילדינו לבטא ולתרגל עצמאות, מתעוררות בעיות.
הילד לא למד לאכול עצמאית גם כשרצה מאוד בגיל שנה, לא התחיל לעזור לכם להלביש אותו, לא הצליח לעזור לכם במטבח, התנגד, והתרגל שעושים בשבילו הכל. 
אם הייתם מאפשרים לו לעשות לבד את מה שהוא רצה (גם אם לקח לו הרבה זמן ולא תמיד בתוצאה הרצויה) העקשנות והמוטיבציה שלו היו מקדמות אותו עד למטרה. ומצדכם, הייתה צריכים רק להתאפק ולא לעזור לו. ועכשיו, היות ולא עשיתם את זה, רבים מהדברים הללו כרוכים בשיכנועים ובריבים ואתם בעצמכם כבר עייפים מאוד מהאינטראקציה הזו. 

וזה הגיוני. הרי אם אני בובה שמאכילים ומלבישים אז יהיה לי משעמם. אזרוק כפות, אהפוך צלחות, אברח מהשולחן ואסכים לאכול רק עם סרטים מצויירים או מופע של כל המשפחה, אחרת פשוט מאוד משעמם לי. אבכה ואתחבא ואחבל בניסיונות להלביש אותי, בייחוד עם יש לי אופי חזק. ואם יש לי אופי רגיש ועדין יותר, אתכנס לתוך עצמי.

שם, במקום בו יכלו להיות שמחה וגאווה עצמית, ניסיון בפתרון בעיות- נמצאים ההתנגדות, הבכי, והצורך להרביץ וגם להתרחק. שם, איפה שיכלה להיות לי אמא איתה אני מדברת על כל מה שמעניין את שתינו, יש לי אמא שעסוקה בלהיות בייביסיטר. שם, איפה שהייתי יכולה לשמוע הכרת תודה, לראות שמחה, להרגיש סיפוק, אני שומעת "אל תפריעי", רואה חוסר שביעות רצון, ומרגישה עצמי מיותרת ליד האנשים הקרובים לי ביותר. וזו חוויה אחרת לגמרי, שהופכת למציאות שלי...

​

אנחנו מאבדים את הילדים שלנו. בחודש של מחייה ליד הטלויזיה, הטלפון ואביזרי אלקטרוניים אחרים, האדם מפתח תלות. עכשיו כולם עברו ללמידה מרחוק והתוצאות של זה יהיו בלתי הפיכות. הילדים שלנו עלולים לאבד את היכולת לחשוב בהגיון.